מדוע בכלל הלכתי ללמוד משפטים?

אני יודע, זה סיפור הזוי, אבל אני אלך כמה צעדים אחורה.

הרבה אנשים שואלים אותי – למה  עורך דין?  אתה לא נראה כמו עו״ד,  אתה יכול לעשות כל דבר,

יש לך נשמה של מטפל, ולב של משורר ואמן, אז מה הקטע?

 

הסיפור מתחיל כשהייתי נער. אבא שלי חלם בגדול וגם הסתבך בגדול והתמונה שחקוקה לי בראש עד היום היא של אבא שלי,

עומד בלבוש חרדי מול שופטת קשוחה, ומנסה להתחנן שלא תיקח למשפחה שלו את הבית.

אני עומד בצד וברור לי שהמסר לא עובר.

שהוא לא מבין מה היא דורשת והיא לא מבינה מה הוא מבקש וכמו שחששתי, זה נגמר בפסק דין פינוי…

באותו מעמד נשבעתי לעצמי שיום אחד אני אהיה עורך דין.

לא כדי לנצח תיקים, אלא בשביל לעשות את החיבור הפשוט בין הצדדים, לגרום להם להבין זה את זה ולחסוך לכולם הרבה כאב לב ועוגמת נפש.

אבל עם השנים החלום התרחק.

בלי בגרויות, בלי תואר, עם עבודה ומשפחה שמילאו לי את הזמן,

היה לי ברור שאם אני לא עושה משהו, אני לא אעמוד בשבועה זו שנשבעתי לעצמי.

בגיל 34, אבא לתאומות, אני עוזב הכל ויוצא ללמוד משפטים. 

היה לי ברור שאני אצליח, ואפילו אצטיין, הרי למדתי בישיבות כיצד ללמוד. ואכן, את הלימודים צלחתי בקלות ובהצלחה, אבל כשהגעתי לסימולציות לבחינות הלשכה,

הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר.

אני, שרגיל להוציא מאיות, עומד מול מבחן אמריקאי פשוט (כן, המון מלל בכל תשובה, ועדיין, אמריקאי…) ולא מצליח לעבור אותו ביותר מ65!

פעם אחרי פעם אני עובר את המבחן על הקשקש. מה קורה פה??? ידעתי שאני מצטיין וידעתי שמצטיינים ורק הם מקבלים תעודה בטקס המרכזי בבמה המרכזית. היה לי ברור שאני עליה. אבל איך עם ציון 65?

רופאת משפחה, נוירולוג, בדיקות, עניינים, ואז האבחנה הפשוטה: קשב וריכוז. קח ריטלין!

ואכן בגיל 39 הצלחתי לסיים בחינת לשכה בהצטיינות.

אני זוכר המעמד כאילו זה היה אתמול – אני והמשפחה שלי מוזמנים לבמה המרכזית של לשכת עורכי הדין כדי לקבל את התעודה.

אני מקבלת אותה מהיועמ"ש מני מזוז (בתמונה), יורד מהבמה, ובטוח שנקלעתי לפטה מורגנה…

מולי ניצבת השופטת! כן, כן, אותה שופטת שפסקה לרעת אבא שלי.

אותה שופטת שגרמה לי להישבע שאהיה עורך דין.

אותה שופטת שבזכותה אני עומד כאן. אז כמובן שניגשתי אליה ואמרתי לה מי אני.

היא זכרה את אותו פסק דין, שגרם לה לא לישון בלילה, לדבריה,

ואז היא משכה מהקהל אברך חרדי, בכובע וחליפה, עם גלימה ותעודת סיום ביד, ואמרה לי "תכיר, זה הבן שלי…"

אכן סגירת מעגל הזויה אך מספקת שחיזקה בי עוד יותר את ההבנה כמה הצורך בחיבורים בין אנשים הוא חשוב ואפילו קריטי.

 

אני יודע כמה חוסר תקשורת מסוגל לחרב מערכות יחסים, לחולל מלחמות, לפרק אמון בין אנשים,

ועד היום, כששואלים אותי למה הלכתי ללמוד משפטים, אני עונה במשפט אחד: