יציאה לחירות
בשנים האחרונות אני מקבל הרבה שיחות, מא-נשים שמעונינים להיפרד מבן/ת זוגם, או בתחילת דרכם בעת תכנון להביא ילדים. המכנה המשותף למרבית מהשיחות הללו זו תחושת הכליאות והפחד בה הם נמצאים. אני שומע משפטים רבים בנוסח של ״הוא לא ישלם לי מזונות״ ״היא לא תתן לי את הילדים״ ״אני מפחד/ת שזה יפגע בילדים״ ״מרגיש שחייב לשמור על המצב הקיים״ ״חושש לשוחח על זה״ ועוד.
פרידה מבן/ת זוג לאחר שנים רבות של זוגיות, במיוחד אם יש ילדים, הוא אחד הדברים המפחידים ביותר למרבית הזוגות, הן משום הפחד מהלא נודע, הודאה ב״כישלון״, החשש מתיוג כ״הורס משפחה״ והחשש ממה יגידו הילדים.
אמנם במאה ה – 21, בכל כיתה בבית ספר יש ילדים להורים גרושים, וגירושים רווח יותר במחוזותינו, אולם עדיין החשש קיים.
ולמה בכלל להיפרד? לא חסרות סיבות. די אם נאמר שהאדם הוא יצור מתפתח, צומח ופונה כמו צמח לכיוונים מסויימים, בני הזוג לא תמיד צומחים לאותו כיוון, ויש כאלו הצומחים ויש כאלו שנשארים באותו מקום, ואז בכלל יש אי הלימה באנרגיה בין בני הזוג, ולעיתים, האהבה, התשוקה וההתרגשות חולפת, ובמקום זה בני הזוג הופכים להיות שותפים עסקיים לגידול הילדים עם יחסי קח תן. האם זה מספיק? האם זה מספק? כשהנפש מייחלת למימוש עצמי?
החשש להיפרד, מביא זוגות רבים לחיות במצב של ״מאזן אימה״, כאשר כל צד חושש שלא יקבל את מה שהוא רוצה, ואז הם נשארים יחדיו כברירת מחדל. האם טוב להם? לחיות במאזן אימה ומתוך פחד, מביא עמו בדרך כלל חיים בריצוי.
לחיות בריצוי זה כלא, לעשות כי צריך ולא כי אני רוצה. למשל, לקיים יחסי מין ולספק את בן הזוג כדי שהוא יהיה מרוצה, ולא כדי שאני אהיה מרוצה. כלא. כלא רגשי, והנפש משתוקקת לחירות.
אז מה עושים? איך יוצאים לחירות? והאם פרידה היא הפתרון? התשובה קצרה וברורה:
החירות מתחילה מבפנים! החירות מתחילה אצלינו! ואם בן/ת הזוג לא יכול להכיל את האותנטיות של החירות הפנימית שלנו, אז ורק אז נפרד.
ובהרחבה:
במרוצת החיים הזוגיים ובכלל, מרבית האנשים שומרים לעצמם את מחשבותיהם, את תשוקותם את הגיגיהם ואת פחדיהם. ככל שאנו שומרים בבטן, כך אנו כלואים במחשבות אלו, כך אנו כולאים עצמנו בתוך עולם פנימי עשיר ומלא באש, וכך אנו מופעלים על-ידי פחדים/אשמות/בושות אלו, בדיוק כמו התניות המפעילות אותנו, אין לך שעבוד גדול מזה. ככל שהעולם הפנימי יהיה שקוף כלפי חוץ ולא ינהג בדיסוננס, ככל שנתנהג באופן אותנטי גוף ונפש, שכל ורגש, ככל שנדבר את עצמנו כך לא נהיה משועבדים לפחדים אלא בני חורין לבטא את עצמנו.
ואם אני אותנטי עם עצמי, מן הסתם אהיה אותנטי גם עם בן/ת הזוג שלי, כי בני זוג שאין ביניהם אותנטיות, נועדו לחיות בפחד, במאזן אימה ובהסתרות.
זוגיות שלא יכולה להכיל אותנטיות, נועדה לכישלון, ואז, בן/ת הזוג האותנטיים אין להם ברירה אלא לצאת ממרחב שלא מאפשר להם להיות ״הם״, ויהיה המחיר אשר יהיה.
ואסיים במשפט מהתנ״ך – ״אני יהוה אלוהיכם״ – כדי שיהיה ״יהוה אלוהיכם״ צריך שיהיה ״אני״. ה״אני״ הוא כתנאי, כי ה״אני״ האותנטי המגלם בתוכו את חיבור גוף ונפש, הוא האני האלוהי.
חפרתי קצת, מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, מאחל לכל עם ישראל, היהודים, הנוצרים והמוסלמים כאחד שנזכה לצאת לחירות, להיות אותנטיים ולא להיות מופעלים בפחד, להיות בני חורין ולא להיות משועבדים לדפוסים.
לשמחתי, זכיתי השנה ללוות א-נשים רבים שהעזו לצאת לחירות, ולמרות הקשיים שחוו, הם בצמיחה ועשייה ברוכה.
מוזמנים/ות להתייעץ עמי בנייד 054-4813622
